מאז ומתמיד אהבתי לצלם, להסתכל על אלבומים מהילדות ולאסוף תמונות שנראו לי מעניינות.
עם הזמן הצטבר אצלי, ללא כוונה תחילה, אוסף של מצלמות מכל מיני תקופות ועם כל מיני מאפיינים ייחודיים.
כל מצלמה מזכירה לי תקופה, מקום, חוויה, אירוע, זיכרון מצולם.
זאת המצלמה הראשונה שאני זוכרת.
כשאני מסתכלת עליה אני נזכרת בבר מצווה של אח שלי.
רק בעת פיתוח התמונות גילינו שכל סרט צילום מכיל תמונות כפולות, כיוון שגם אבא שלי וגם דוד שלי, השתמשו באותם סרטי צילום מבלי לדעת...
חבל שזרקנו את הסרטים, יכול היה להיות מעניין לראות את החוויה המצולמת במקביל מעיניהם של שני אנשים שונים.
מאוחר יותר לקחתי את המצלמה איתי לטיול בדרום אמריקה.
כשאני חושבת על זה עכשיו, במונחי הצילום המיידי של המצלמה הדיגיטלית, זה מטורף לחשוב שצילמתי איתה 10 חודשים בלי לדעת מה יוצא, איך יוצא, אם צריך לצלם שוב...
בהמשך אותו טיול בדרום אמריקה, המצלמה פגשה מצלמה נוספת, שעם הזמן הפכה לחלק בלתי נפרד.
זאת המצלמה של בן זוגי (מאז).
הזיכרונות שלי ממנה מעורבבים בזיכרונות מזו שלי, כמו כל שאר הזיכרונות שיש לי מ-9 השנים שעברו.
אחד הזיכרונות החזקים שיש לי שקשורים בה בלבד, הוא כשניסו לשדוד אותה מאיתנו בדרכנו חזרה מאחד החופים הכי קסומים בברזיל.
אבל בזכות חברה ברזילאית אמיצה היא נשארה, וגם הזיכרון הקסום מאותו היום לא הוכתם, לפחות לא לגמרי.
אחר כך גילינו את העולם הדיגיטלי וברגע אחד הכל הפך פשוט יותר, מהיר יותר.
איכות התמונות השתפרה ממצלמה למצלמה, נפח הזיכרון גדל והאלבומים המתבלים הוחלפו בתיקיות ממוחשבות.
אני מנסה להיזכר ברגע אחד מיוחד, אבל נראה לי שמרוב תמונות, איך אפשר לאתר רק רגע אחד? ואיך אפשר להבטיח שזה רגע מיוחד אם היו כל כך הרבה?
ואז קיבלתי את המצלמה המיוחדת הזו, שבכל פעם שאני מסירה ממנה את כיסוי העור המותאם רק לה, אני מדמיינת אילו זיכרונות היא בטח ייצרה עבור אחרים.
אולי בגלל זה מעולם לא צילמתי בה.
אני עוד מחכה לרגע שיהיה מספיק מיוחד כדי שיצדיק את השימוש בה.
בינתיים גיליתי את מצלמות ה-Lomography, והתאהבתי.
הן משלבות גם את אי הוודאות המבורך מהעבר (כיוון שאינן דיגיטליות) וגם את היכולת לייפות את המציאות.
זיכרון משודרג? אולי.
הזיכרונות מהן הם דווקא הרגעים שבהם אפילו לא כיוונתי את המצלמה עם מטרה כלשהי, אלא פשוט נתתי למצלמה לבחור מה לצלם ואיך. אלו הרגעים הכי לא מתוכננים, אבל דווקא בגלל זה, נוצרה עבורי המשמעות הייחודית שנצרבה בזיכרון.
אבל אם נודה על האמת, ביום-יום המצלמה הכי שימושית היא זו שבאייפון, אין מה לעשות...
אז זהו, זה האוסף הפרטי שלי.
מכאן מתחיל תהליך העיצוב.
בפוסטים הבאים אני אתאר את ההתקדמות שלי בתהליך, שלב אחרי שלב, כמו בספר סקיצות.
אתם מוזמנים לעקוב, להעיר ולהאיר...
עם הזמן הצטבר אצלי, ללא כוונה תחילה, אוסף של מצלמות מכל מיני תקופות ועם כל מיני מאפיינים ייחודיים.
כל מצלמה מזכירה לי תקופה, מקום, חוויה, אירוע, זיכרון מצולם.
כשאני מסתכלת עליה אני נזכרת בבר מצווה של אח שלי.
רק בעת פיתוח התמונות גילינו שכל סרט צילום מכיל תמונות כפולות, כיוון שגם אבא שלי וגם דוד שלי, השתמשו באותם סרטי צילום מבלי לדעת...
חבל שזרקנו את הסרטים, יכול היה להיות מעניין לראות את החוויה המצולמת במקביל מעיניהם של שני אנשים שונים.
מאוחר יותר לקחתי את המצלמה איתי לטיול בדרום אמריקה.
כשאני חושבת על זה עכשיו, במונחי הצילום המיידי של המצלמה הדיגיטלית, זה מטורף לחשוב שצילמתי איתה 10 חודשים בלי לדעת מה יוצא, איך יוצא, אם צריך לצלם שוב...
בהמשך אותו טיול בדרום אמריקה, המצלמה פגשה מצלמה נוספת, שעם הזמן הפכה לחלק בלתי נפרד.
זאת המצלמה של בן זוגי (מאז).
הזיכרונות שלי ממנה מעורבבים בזיכרונות מזו שלי, כמו כל שאר הזיכרונות שיש לי מ-9 השנים שעברו.
אחד הזיכרונות החזקים שיש לי שקשורים בה בלבד, הוא כשניסו לשדוד אותה מאיתנו בדרכנו חזרה מאחד החופים הכי קסומים בברזיל.
אבל בזכות חברה ברזילאית אמיצה היא נשארה, וגם הזיכרון הקסום מאותו היום לא הוכתם, לפחות לא לגמרי.
אחר כך גילינו את העולם הדיגיטלי וברגע אחד הכל הפך פשוט יותר, מהיר יותר.
איכות התמונות השתפרה ממצלמה למצלמה, נפח הזיכרון גדל והאלבומים המתבלים הוחלפו בתיקיות ממוחשבות.
אני מנסה להיזכר ברגע אחד מיוחד, אבל נראה לי שמרוב תמונות, איך אפשר לאתר רק רגע אחד? ואיך אפשר להבטיח שזה רגע מיוחד אם היו כל כך הרבה?
ואז קיבלתי את המצלמה המיוחדת הזו, שבכל פעם שאני מסירה ממנה את כיסוי העור המותאם רק לה, אני מדמיינת אילו זיכרונות היא בטח ייצרה עבור אחרים.
אולי בגלל זה מעולם לא צילמתי בה.
אני עוד מחכה לרגע שיהיה מספיק מיוחד כדי שיצדיק את השימוש בה.
בינתיים גיליתי את מצלמות ה-Lomography, והתאהבתי.
הן משלבות גם את אי הוודאות המבורך מהעבר (כיוון שאינן דיגיטליות) וגם את היכולת לייפות את המציאות.
זיכרון משודרג? אולי.
הזיכרונות מהן הם דווקא הרגעים שבהם אפילו לא כיוונתי את המצלמה עם מטרה כלשהי, אלא פשוט נתתי למצלמה לבחור מה לצלם ואיך. אלו הרגעים הכי לא מתוכננים, אבל דווקא בגלל זה, נוצרה עבורי המשמעות הייחודית שנצרבה בזיכרון.
אבל אם נודה על האמת, ביום-יום המצלמה הכי שימושית היא זו שבאייפון, אין מה לעשות...
אז זהו, זה האוסף הפרטי שלי.
מכאן מתחיל תהליך העיצוב.
בפוסטים הבאים אני אתאר את ההתקדמות שלי בתהליך, שלב אחרי שלב, כמו בספר סקיצות.
אתם מוזמנים לעקוב, להעיר ולהאיר...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה