מחשבות נוספות על השראה

זוכרים שכתבתי שלוח השראה זה שלב חשוב? ושזה לוקח זמן והמון ניסיונות עד שזה מצליח? יופי. אז זה באמת ככה.

זה קשה כי ברגע שעובדים על פרוייקט, פתאום דברים מתחברים ואסוציאציות רצות ובתוך הראש הקשר הוא כל כך ברור...
ואז נותנים לאנשים אחרים להסתכל על התוצר ובאופן לא מפתיע - הם לא ממש מבינים על מה מדובר ולמה דווקא אלו התמונות שנבחרו.
לפעמים הם אפילו "קוראים" בלוח ההשראה סיפור אחר לגמרי ממה שהתכוונת...

הנושא הוא ג'ז, מה, זה לא ברור? מוזר

מה עושים?
יש אנשים שאומרים "לא אכפת לי, זה מה שאני רואה ואני זה שצריך לעצב ולא מעניין אותי מה אחרים רואים שם". אני לגמרי יכולה להתחבר להרגשה הזו.
אבל אחרי שחושבים על זה שוב (ונותנים לאגו לנוח לרגע), נזכרים שבסוף הבגד צריך לתקשר את אותו רעיון ובגלל זה התהליך הזה כל כך חשוב. כי אם הרעיון לא ברור בלוח ההשראה, סביר להניח שכך גם יהיה הבגד.

עכשיו, אני יודעת שבטח אתם אומרים "זה בסך הכל בגד!" וגם לזה אני מתחברת, כי זה באמת רק בגד. אבל מה שיפה בתהליך הזה, זה שאולי-אולי-אולי, אם נעבוד קשה ונקבל החלטות נכונות, הבגד יהיה קצת יותר מזה.

פרוייקט גמר, רננה קרבס

פרוייקט גמר, מארק גולדברג

פרוייקט גמר, נירן אבישר

אז אני מתחילה בלהגדיר טוב יותר את הנושא. שיהיה קצר וקולע. שיהיה מדויק.
במקביל אני בודקת אם התמונות שיש לי מבטאות את הנושא הזה במבט ראשון (ולא במבט שביעי תוך מתן רמזים עבים - כמו שהמנחה שלי אומרת), ואם הן לא - זה אומר שצריך להיפרד בצער ולחפש להן מחליפות חדשות.
וככה הלוך-חזור, עד שיש איזה רגע שבו הכל מתחבר - בעולם "הפנימי" ובעולם "החיצוני" - ואפשר לנשום לרווחה ולהמשיך הלאה.

לקוחה

אני לוקחת הפסקה קטנה מהעבודה על לוח ההשראה כדי להציג את הלקוחה אליה אני פונה בעיצוב הקולקציה.
היא גרה בעיירה קטנה, לא רחוק מעיר גדולה ומרכזית (לונדון? פריז? תל אביב?*...). עובדת במקצוע שדורש ממנה להיות מקצועית ובעיקר יצירתית (בסגנון עיצוב פנים אבל לאו דווקא), וזה מה שהיא רוצה לבטא בבגדים שהיא לובשת.
היא אוהבת שהבגדים שלה נשיים, אבל לא קיטשיים. חייב להיות בהם משהו wabi-sabi כזה, לא מושלם.
והיא בעיקר אוהבת שיש בבגדים "הפתעות" קטנות שקולטים רק במבט שני או שלישי. 
זהו פחות או יותר. 


* אני בכוונה לא מתחייבת על הפרטים האלו כי זה מגביל בעיניי ללקוחה אחת ספציפית, ואין לי שום כוונה למכור רק ללקוחה אחת :)


מצרפת תמונות שמייצגות אותה ו-2 סרטים שמתאים לה לאהוב (וגם לי...).

  

 

 הכל יחד בלוח אחד נראה ככה:

500 Days of Summer

Beginners

מחשבות ראשונות על השראה

טוב, אז זה השלב שמתוך המחקר הרחב ומתוך כל הרעיונות והמחשבות מגיעים להרכבה של לוח ההשראה.
לוח השראה הוא מעין רעיון מנוסח באופן ויזואלי, ומטרתו לעזור למעצב לגבש את מה שהוא מנסה לתקשר החוצה, בלי מילים.

מבחינתי, לוח ההשראה בעצם גורם לך להוציא מהראש הקודח את כל האימג'ים שדמיינת לגבי הנושא, ואז דורש ממך לסדר אותם יפה-יפה (כי גם לאופן הסידור, לגדלים של התמונות, לרקע עליו הן מונחות, לאיכות ההדפסה וכו' יש משמעות), וכל זה תוך כדי זיקוק הרעיון לגרעין המרכזי שלו, כי לא זורקים על הלוח את כל התמונות שאוספים אלא רק את אלו שמספרות יחד את הסיפור שאליו אתה מתכוון.

ואז מתקבלת תמונה שמספרת את הסיפור שיש לך בראש, וממנה אפשר להתחיל לעצב - כי בלוח יש צבעים, חומרים, צלליות, פרופורציות, פיתוחי בדים, דיטיילז...
בגלל כל זה, מדובר בשלב מאוד חשוב בתהליך ובדרך כלל זה לוקח זמן והמון ניסיונות עד שמגיעים לתמהיל הנכון.

אז הנושא שאני רוצה לעסוק בו זה המפגש שמתאפשר בצילום בין ההזייה והממשי, כמו שכבר כתבתי:

"גם אם אין הצילום מספר את האמת, מה שמתועד בו מונצח כנוכחות שהייתה. 

הצילום מביא את העבר אל ההווה.

מה שרואים בתצלום חוזר אל שדה הראיה של המתבונן ומתחדש כדבר שנוגעים בו.

הצילום מאשר, קובע, מקפיא זמן, וננצר בזיכרון.

הצילום מרחיב את הראיה אך משונה מבחינה פרשנית.

הוא כוזב לגבי התפיסה, לעולם לא ישיב את אשר היה, אך אמיתי מבחינת הזמן.

זו צורה חדשה של הזיה מסביר בארת, הזיה מתונה, דימוי מטורף שהשתפשף בממשי" 

אלו התמונות שעברו את הסינון הראשוני:

למה בחרתי דווקא את התמונות האלו?
משהו שנמצא בכל תמונה בנפרד ועוד יותר כשהן מקובצות יחד, זה תחושה של סיפור מסתתר, שאולי הוא התרחש במציאות ואולי לא, אולי הוא רק דומיין. הזייה.
יש בתמונות משהו מעט רומנטי אבל גם מעט מטריד, כמו חלום שאפשר לפענח אותו בכל מיני דרכים, תלוי בהקשר. יש בהן גם את האלמנט של הזמן המתעתע, שעליו דיברתי בפוסט הקודם.
ובסופו של דבר, הגורם המכריע מבחינתי בבחירת תמונות ללוח השראה זה שככל שאני מסתכלת עליהן עוד ועוד, כבר בא לי להתחיל לעצב! אבל קודם כל - לחבר אותן יחד ללוח השראה.

רגעים

עברתי שוב (ושוב) על הפוסט הקודם ומה שבלט לי במיוחד זה שצילום, או זיכרון, מכיל בתוכו אלמנט חשוב של זמן.

יש המון שיטות לבטא זמן באומנות ככלל ובצילום בפרט.
אלו עבודות שאהבתי במיוחד:

למשל תמונות של Michael Wesely

התמונות צולמו בחשיפה ארוכה, לאורך שנים

"Time works"

לעומתו, עבודות של אורי גרשט מנציחות רגע מאוד ספציפי

"רסיסי זמן"

יש צילומים שמרגישים בהם איך משהו אחד הפסיק ברגע מסוים,
ורגע אחר המשיך במקומו

Six flags, New Orleans אחרי הוריקן קתרינה

מתקן האזנה של ה- NSA, ברלין, אחרי תום המלחמה הקרה

ויש רגעים שהם קפואים לגמרי,
אולי בכלל הם על-זמניים?

ונסיים בוידאו חרוש אבל חמוד...