מה זה "kodak moment"?

אז אחרי הפוסט הקודם, שהציג את האוסף הפרטי שלי, התחלתי לחשוב לאן אני לוקחת את זה מכאן, להשראה עיצובית.
בדרך כלל מתחילים בשמש אסוציאציות. אז זה מה שעשיתי.

מהר מאוד היה לי ברור במה אני לא רוצה להתעסק: המצלמה עצמה (מבחינת מבנה, מנגנון, התפתחות הטכנולוגיה לאורך השנים...) ומושגים בצילום (כמו פרספקטיבה, עומק שדה, משולש הזהב...).
אולי בהמשך זה ישתנה, אבל כרגע מה שממש מדבר אליי זה הצורך הזה שלנו לתעד רגעים ולשחזר אותם באמצעות תמונות.
ככה גם הגעתי לשם של הבלוג. אבל מה זה בעצם "רגע קודאק"? יש הרבה דרכים להגדיר את הרגע הזה. 


למשל, לפי ה-urban dictionary:

a rare, one time, moment that is captured by a picture, or should have been captured by a picture.

a horribly twisted event (sarcasticlly).

said when something funny happens that would have made a good picture, or when someone wished someone nearby had a camera to take a picture.

אבל זה עדיין לא הסביר לי מאיפה מגיע הדחף הזה לתעד, לשמר, לעצור את הזמן בצורה של תמונה? מה הופך את הרגע המצולם לכל כך חשוב עבורנו? בחיפושיי אחר התשובות הגעתי לכמה ספרים מאוד מעניינים.

ומכאן מתחילה חפירה לא קטנה, אז לקחת נשימה עמוקה...

למשל, רולאן בארת התייחס לסוגיה הזו בספרו "מחשבות על הצילום" משנת 1980.

לדעתו, בנוסף לחוויה האסתטית המשותפת לכל האומנויות הצילום מתעד מציאות, רגע של התרחשות - התרחשות ממשית, גם אם משך הזמן שלה היה שבריר של שנייה. אין אומנות אחרת, פרט לאומנות הצילום, המעניקה את החוויה של השתתפות בסיטואציה ש"זה היה אז ושָם".

הנחיתה על הירח

"גם אם אין הצילום מספר את האמת, מה שמתועד בו מונצח כנוכחות שהייתה. 

הצילום מביא את העבר אל ההווה.

מה שרואים בתצלום חוזר אל שדה הראיה של המתבונן ומתחדש כדבר שנוגעים בו.

הצילום מאשר, קובע, מקפיא זמן, וננצר בזיכרון.

הצילום מרחיב את הראיה אך משונה מבחינה פרשנית.

הוא כוזב לגבי התפיסה, לעולם לא ישיב את אשר היה, אך אמיתי מבחינת הזמן.

זו צורה חדשה של הזיה מסביר בארת, הזיה מתונה, דימוי מטורף שהשתפשף בממשי" 

(מתוך ביקורת של עמי שטייניץ על הספר).

koen wessing nicaragua 1979

אבל מנגד, וולטר בנימין טוען כי בגלל הצילום אובדת ההילה של יצירת האמנות.

ההילה היא תוצר ארגון היחס ליצירת האמנות, היא תחושת "הכאן-והעכשיו" שלה, "נוכחותה החד-פעמית במקום בו היא נמצאת", והיא המאפיין של יצירת האמנות האוטונומית.

"אובדן ההילה הוא סימפטום לזעזוע עמוק שעובר על האנושות בעידן חברת ההמונים, זעזוע שהשפעותיו מרחיקות לכת וחורגות מעבר לדיון באמנות; מדובר בשינוי תפיסת הזמן והחלל והאופן בו אנו חווים את המציאות, בהרס המעמד הפריבילגי של "מקור" מול "העתק", בערעור מושגים כמסורת ואותנטיות" (מתוך ההסבר בויקיפדיה).

art remake

משם המשכתי וחיפשתי את המשמעויות של הצילום בעולם הפסיכותרפיה.

נזכרתי שיש ענף שלם שנקרא "פוטותרפיה" וחשבתי שזה זמן לא רע לבדוק מה מסתתר מאחורי הכותרת הזו.

ממה שאני מבינה, אפשר להסתכל על פעולת הצילום עצמה כתרפיה.

"המבט דרך עדשת מצלמה, מקפיא את הזמן ושם אותו בתוך מסגרת מושגית. 

מעתה ואילך יהיו הדימויים שצילמת נחלת העבר, עבר שאתה יכול לחזור אליו ברמה של ויזואליזציה של רגעי חיים. 

משום כך הצילום הוא כלי תרפויטי. אתה מקפיא בעזרת העדשה פיסת זמן ובמבט לאחור עורך לך הגדלה של אותה פיסה, עורך אותה, מנתח אותה ומנסה להבינה מתוך אירועים עכשוויים" (צילום כתרפיה).

Girl taking a photograph in Hyde Park, London in 1975

דרך אחרת להסתכל על הצילום כתרפיה היא מהכיוון של הצילומים עצמם, כלומר לנסות לפרש צילומים קיימים מהעבר הפרטי של כל אחד ודרך הטיפול להגיע לתובנות שמסתתרות בצילומים כמו רגשות מודחקים, יחסים במשפחה, ועוד ועוד.

Annie Leibovitz

בכל מקרה, כל המחשבות האלו על הניסיון להקפיא את הזמן ולהפגיש את העבר עם ההווה הזכירו לי סדרת תמונות שעושה בדיוק את זה ובהצלחה רבה:

יש לי עוד הרבה מחשבות על הנושא אבל נראה לי שזה מספיק לפוסט הזה.

אני חושבת שמתחיל להתגבש אצלי מושג לגבי נושא ההשראה שלי לפרויקט וזה סביב ההתעסקות בזיכרון. 

אני עוד לא בטוחה מה זה אומר בדיוק, אבל בשביל זה קיים הפוסט הבא (וזה שאחריו ועוד כמה בהמשך...)

אוסף פרטי

מאז ומתמיד אהבתי לצלם, להסתכל על אלבומים מהילדות ולאסוף תמונות שנראו לי מעניינות.
עם הזמן הצטבר אצלי, ללא כוונה תחילה, אוסף של מצלמות מכל מיני תקופות ועם כל מיני מאפיינים ייחודיים.
כל מצלמה מזכירה לי תקופה, מקום, חוויה, אירוע, זיכרון מצולם.

זאת המצלמה הראשונה שאני זוכרת.
כשאני מסתכלת עליה אני נזכרת בבר מצווה של אח שלי.
רק בעת פיתוח התמונות גילינו שכל סרט צילום מכיל תמונות כפולות, כיוון שגם אבא שלי וגם דוד שלי, השתמשו באותם סרטי צילום מבלי לדעת...
חבל שזרקנו את הסרטים, יכול היה להיות מעניין לראות את החוויה המצולמת במקביל מעיניהם של שני אנשים שונים.

מאוחר יותר לקחתי את המצלמה איתי לטיול בדרום אמריקה.
כשאני חושבת על זה עכשיו, במונחי הצילום המיידי של המצלמה הדיגיטלית, זה מטורף לחשוב שצילמתי איתה 10 חודשים בלי לדעת מה יוצא, איך יוצא, אם צריך לצלם שוב...

בהמשך אותו טיול בדרום אמריקה, המצלמה פגשה מצלמה נוספת, שעם הזמן הפכה לחלק בלתי נפרד.
זאת המצלמה של בן זוגי (מאז).
הזיכרונות שלי ממנה מעורבבים בזיכרונות מזו שלי, כמו כל שאר הזיכרונות שיש לי מ-9 השנים שעברו.
אחד הזיכרונות החזקים שיש לי שקשורים בה בלבד, הוא כשניסו לשדוד אותה מאיתנו בדרכנו חזרה מאחד החופים הכי קסומים בברזיל.
אבל בזכות חברה ברזילאית אמיצה היא נשארה, וגם הזיכרון הקסום מאותו היום לא הוכתם, לפחות לא לגמרי.

 אחר כך גילינו את העולם הדיגיטלי וברגע אחד הכל הפך פשוט יותר, מהיר יותר.
איכות התמונות השתפרה ממצלמה למצלמה, נפח הזיכרון גדל והאלבומים המתבלים הוחלפו בתיקיות ממוחשבות.
אני מנסה להיזכר ברגע אחד מיוחד, אבל נראה לי שמרוב תמונות, איך אפשר לאתר רק רגע אחד? ואיך אפשר להבטיח שזה רגע מיוחד אם היו כל כך הרבה?

ואז קיבלתי את המצלמה המיוחדת הזו, שבכל פעם שאני מסירה ממנה את כיסוי העור המותאם רק לה, אני מדמיינת אילו זיכרונות היא בטח ייצרה עבור אחרים.
אולי בגלל זה מעולם לא צילמתי בה.
אני עוד מחכה לרגע שיהיה מספיק מיוחד כדי שיצדיק את השימוש בה.

בינתיים גיליתי את מצלמות ה-Lomography, והתאהבתי.
הן משלבות גם את אי הוודאות המבורך מהעבר (כיוון שאינן דיגיטליות) וגם את היכולת לייפות את המציאות.
זיכרון משודרג? אולי.
הזיכרונות מהן הם דווקא הרגעים שבהם אפילו לא כיוונתי את המצלמה עם מטרה כלשהי, אלא פשוט נתתי למצלמה לבחור מה לצלם ואיך. אלו הרגעים הכי לא מתוכננים, אבל דווקא בגלל זה, נוצרה עבורי המשמעות הייחודית שנצרבה בזיכרון.

אבל אם נודה על האמת, ביום-יום המצלמה הכי שימושית היא זו שבאייפון, אין מה לעשות...


אז זהו, זה האוסף הפרטי שלי.
מכאן מתחיל תהליך העיצוב.
בפוסטים הבאים אני אתאר את ההתקדמות שלי בתהליך, שלב אחרי שלב, כמו בספר סקיצות.
אתם מוזמנים לעקוב, להעיר ולהאיר...