השבוע, פתאום משום מקום, חוויתי תזכורת למקום שבו הפרוייקט הזה התחיל.
בבוקר, במסגרת שיעור סטודיו "לונה פארק השראות" (השיעור עובר על ידי מאיה ארזי, שמנחה גם את הפרויקט הזה), פגשתי כמה צלמים מרתקים.
הראשונה היא נאן גולדין.
מה שמעניין אצלה (מעבר לתמונות עצמן כמובן), זה שהיא מצלמת כמעט באובססיביות את החיים שלה, את האנשים סביבה, את מערכות היחסים בהם היא נתונה, ובהרבה מהמקרים היא מצלמת את עצמה בתוך הסיטואציות האלו באמצעות חצובה.
כך בעצם אין לה שליטה על מה מצולם ומאיזו זווית ואיך האור נופל וכל מיני החלטות שצלמים מקצועיים לוקחים.
רק אחרי שהצילום מודפס, היא בוחנת אותו, ובמובן הפסיכולוגי - היכן היא ממוקמת ביחס לאחרים, איזה מסרים עוברים מתחת לפני השטח, מה היא מרגישה כלפי הסיטואציה במבט מהצד וככה היא מגיעה לתובנות לגבי החיים שלה.
מעבר לכך, יש בתמונות תיעוד נדיר של התקופה של שנות ה-70 וה-80 מהצד האפל שלהן.
 |
1983,Nan and Brian in Bed, New York City
|
הצלמת השנייה היא פרנצ'סקה וודמן.
בניגוד לנאן, היא דווקא ביימה את הסיטואציות אותן צילמה, אבל גם היא לא שלטה בפונקציית הצילום וכך היא קיבלה תמונות יפהפיות ומאוד רלוונטיות להיום, למרות שהתאבדה לפני 30 שנה בגיל 22.
 |
Francesca Woodman: House #3, Providence, Rhode Island, 1976
|
הצלם הבא הוא וולפגנג טילמנס.
אורי דסאו כותב עליו כל כך יפה שחבל לשכתב:
"האמן הגרמני וולפגנג טילמנס, זוכה פרס טרנר לשנת 2000, הוא מהנציגים הבולטים של פריחת הצילום של שנות ה- 90, ואחד ממבטאי המצב הצילומי. העבודה "שחיין חופשי" משתייכת לסדרת עבודות מופשטות, המדגימה את המגמות העכשוויות בעשייתו של טילמנס. שובל של צבע חוצה את המשטח בדרך אל האין. תיעוד של פעולה שנעשתה בחדר חושך באור וצבע על גבי נייר פוטו סנסטיבי (הרגיש לאור). מעין מברשת ענקית החוצה את המשטח, מחלקת ומרווחת אותו וחולפת מתוכו החוצה. כאשר אנו חושבים על ציור פעולה מופשט אנו חושבים על גוף, תנועה וג'סטה של האמן. מה שמעניין הוא שבניגוד לציור, הקשור לגופו של האמן, כאן אין גוף- מה שמעניק לעבודה מימד חלומי. העבודה נעה במרחב שבין ישירות למסתורין ואלכימיה. טילמנס חושף את התהליך אך גם מסווה אותו. קשה לבחון את עבודותיו המופשטות של טילמנס במנותק מאלה שעניינן ייצוג, שכן, במובנה העמוק, עבודתו ככלל, מבטלת אופוזיציות בינאריות מקובלות כמו מופשט/פיגורטיבי, ידני/מכני או תצלום/אובייקט. היקום של טילמנס הוא פוליטי ושמימי, מושגי ופואטי, מיידי ואֶפּי."
 |
וולפגנג טילמנס, שחיין חופשי 144, 2009, הזרקת דיו |
ואז בצהריים, ההשראה המשיכה גם לשיעור הבא.
במסגרת קורס "צהריים בשנקר" של מיכה לוין, נפגשנו עם דוד רובינגר, חתן פרס ישראל לתקשורת.
במשך שעה וחצי הוא הראה לנו קצת מהעבודות שצילם לאורך 88 שנותיו. אני חושבת שהוא לא פספס אף אירוע משמעותי שהיה כאן בשנים האלו, ובערך כל תמונה היסטורית שאתם זוכרים היא שלו.
מעבר לזה, מה שהכי עניין אותי היה בדיוק המקום שבו התמונה נגמרת ומתחיל הסיפור שלו: איך הוא הגיע למקום, מה הוא לא צילם, על מה דיברו בחדר, איך המצלמה לא עבדה דווקא ברגע הכי חשוב... בקיצור בין תיעוד לזיכרון.
